לרוץ אל החזון

אני רצה כבר שבועיים

זה קרה לי כמה פעמים בחיים אבל זה מרגיש לי אחר.

שנים אני הולכת לחדרי כושר

תקופות מתאמנת יותר תקופות מתאמנת פחות,

כבר עשיתי הסכם עם עצמי שזה בסדר לא ללכת כל יום.

ואחכ עשיתי עוד הסכם פנימי שגם פעם אחת בשבוע זה בסדר

העיקר ללכת.

לאחרונה הלכתי קצת חסרת חשקעשיתי בקושי חצי שעה הליכה,

טפחתי לעצמי על השכם, כי באמת. אני נהדרת

ללכת חצי שעה זה הרבה יותר מלשבת על הכורסא בבית.

ובעוד אני אומרת לעצמי כמה אני מהממת,

ראיתי פוסט פייסבוקי של אלון אולמן :

הקילומטר הכי קשה שלך, הוא בדיוק הקילומטר

שבו אתה חייב להמשיך

ופתאום יכולתי לראות כמה אני שונאת להתמודד עם קושי

ואיך בכל פעם שקשה לי אני נעצרת

מלטפת את הפחד ונותנת לו מקום.

והבנתי שלעבור את הקמ‘ הקשה או המשעמם הזה

יתן לי הרבה יותר מאשר הרזיה או אפילו בריאות

כי הריצה תלמד את המוח שלי נתיבים חדשים של התמודדות

ההתגברות על הקילומטר הזה יראה למוח שלי שאפשר

ושהמוח שלי יבין שאפשר, הוא כבר ימצא דרכים יצירתיות לפיתרון.

ולמען ערך שכזה אני מוכנה לרוץ.

כשחשבתי על זה עוד קצת ראיתי

שצמיחה והתפתחות, זהו אותו ערך

שעזר לי לשנות את צורת האכילה שלי ולרדת במשקל כבר לפני כמה שנים

לא מתוך רצון  לרזות, אלא מתוך הבנה עמוקה

שאני רוצה לאכול מזון שתומך בצמיחה ובהתפתחות שלי.

שבועיים אחרי, כבר נמצאת על ההליכון ארבעים דקות

שבתוכן עוברת רגעי גאות ושפל

אני יכולה לשים לב שאני משתפרת

ומה שהיה סיוט נהפך לקל

אני יכולה לשים לב שיש ימים קשים יותר וקשים פחות

ואני יודעת שבכל פעם שקשה ואני מתגברת

המוח שלי לומד נתיבי התמודדויות חדשים.

והבונוס הוא… חגיגות של אנדורפינים

שגורמים לי להתמכר ולרצות עוד מהדבר הזה.

אז אני ממשיכה לרוץ

איפה הקמהקשה שלכם?

 

 

שתפו...

תגובות

Speak Your Mind

*