ניקוי רעלים וירידה במשקל

אני שונאת את הילדה הזו, אני מסתכלת עליה ולא סובלת אותה

לא יכולה לחבק אותה או לגעת בה. לא רוצה לראות אותה.

ילדה פנימית – שנאה עצמית.

חומה אדירה בינה לבין הילדה, בינה לבין הרגש.

השנאה מתבטאת באכילה. אוכלת עוד שוקולד עוד במבה…

מתפוצצת, אבל לא יכולה להפסיק. עוד נגיסה ועוד נגיסה.

אני הורסת לעצמי שוב ושוב. כמו בכוונה, הזעם נחנק בגרון, הוא לא יוצא החוצה.

היא מאד נחמדה. מספרת בקבוצה עד כמה היא מתחברת לדברים שאני אומרת

“הכול נכון, אבל לא מצליחה ליישם… לא מצליחה לעצור את האכילה”

 הזעם כמו בורח לה מבין המילים.

אני מבקשת ממנה לחבק את הילדה הקטנה שבתוכה

אבל היא רק רוצה להרוג אותה, לא מוכנה להעיף בה מבט.

הם הרעילו אותה, היא אומרת, הרעילו את הילדה הזו, העמיסו עליה אשמה ובושה

אני חייבת להרוג אותה, זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות.

אנחנו לוקחות אויר והורגות אותה.

הילדה היא רק דימוי, מה שנהרג הוא הרעל, הבושה, האשמה

מניפולציות בהן השתמשו הוריה כדי לתרבת אותה, לספח אותה אליהם

והיא… נשמה חופשיה, בעטה בכללים אך בכל עשייה שחרגה מגבולות ההרשאות המשפחתיות

הצטברה עוד אשמה ובושה ואיתה עוד זעם.

הילדה שרועה על הרצפה. חסרת חיים  והדמעות זולגות, המון דמעות.

דמעות על הילדה, על ההשפלה, על כל החיים שעוותו

על המציאות שנראתה מתוך מסך של עבדות.

על החלק שהושפל ודוכא, על ידי מניפולציות.

מתוך הילדה המוטלת על הקרקע, עולה דמות חדשה

ילדה מחייכת עם סרטים בקוקיות והן מתחבקות ארוכות

בחומה הפנימית שלה נוצרו סדקים… בין הסדקים החלו לצמוח עלים ירוקים.

מעבדות לחירות. הילדה הפנימית.

אני שונאת את הילדה הזו, אני מסתכלת עליה ולא סובלת אותה

לא יכולה לחבק אותה או לגעת בה. לא רוצה לראות אותה.

ילדה פנימית – שנאה עצמית.

חומה אדירה בינה לבין הילדה, בינה לבין הרגש.

השנאה מתבטאת באכילה. אוכלת עוד שוקולד עוד במבה

מתפוצצת, אבל לא יכולה להפסיק. עוד נגיסה ועוד נגיסה

אני הורסת לעצמי שוב ושוב. כמו בכוונה, הזעם נחנק בגרון, הוא לא יוצא החוצה.

היא מאד נחמדה. מספרת בקבוצה עד כמה היא מתחברת לדברים שאני אומרת

“הכול נכון, אבל לא מצליחה ליישם…לא מצליחה לעצור את האכילה”

 הזעם כמו בורח לה מבין המילים.

אני מבקשת ממנה לחבק את הילדה הקטנה שבתוכה

אל היא רק רוצה להרוג אותה, לא מוכנה להעיף בה מבט.

הם הרעילו אותה, היא אומרת, הרעילו את הילדה הזו, העמיסו עליה אשמה ובושה

אני חייבת להרוג אותה, זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות.

אנחנו לוקחות אויר והורגות אותה הילדה היא רק דימוי

ומה שנהרג הוא הרעל, הבושה, האשמה מניפולציות בהן השתמשו הוריה כדי

לתרבת אותה, לספח אותה אליהם

והיא… נשמה חופשיה בעטה בכללים אך בכל עשייה שחרגה מגבולות ההרשאות המשפחתיות

הצטברה עוד אשמה ובושה ואיתם עוד זעם.

הילדה שרועה על הרצפה, חסרת חיים, והדמעות נושרות.

דמעות על הילדה, על ההשפלה, על כל החיים שעוותו

על המציאות שנראתה מתוך מסך של עבדות.

על החלק שהושפל, שדוכא, על ידי מניפולציות.

ומתוך הילדה המוטלת על הקרקע, עולה דמות חדשה

ילדה מחייכת עם סרטים בקוקיות, הן מתחבקות ארוכות

בחומה נוצרו סדקים… בין הסדקים החלו לצמוח עלים ירוקים.

מאז היא ירדה כבר 7 קג’ וממריאה

מאז נעשה חיבור חדש במוח

הרעל כוון אל המזונות שלא משרתים אותה יותר

מתוך אהבה עצמית, אי אפשר לאכול רעל.

היא ירדה כבר 7 קג’ וממריאה.

 

סיפור אמיתי לגמרי, שקיבל אישור להיכתב בעילום שם. תודה על ההשראה .

שתפו...

תגובות

Speak Your Mind

*