מה הסיפור שלך?

Stress business womanהיא צועקת עלי. אני מכילה בהתחלה, אני הרי אישה מודעת זה הרי שלה, לא שלי בכלל. היא ממשיכה לכעוס, היא צורחת, היא מתלהמת היא לא מפסיקהאני מנסה לברוח והיא אחרי, לא מרפה. אני משתדלת, מרגישה את הכאב הזה בבטן, הדקירה שהופכת לבכי, הסינוסים מתפוצצים ממאמץ ההתאפקות. זהו, אי אפשר יותר, שנים ארוכות מדי התאפקתי ועכשיו הדמעות יוצאות. יוצאות ללא הפסקה, יומיים אני בוכה את הכעס והאשמה החוצה.

להיות בסדר, הכי חשוב להיות בסדר, מחוייבת,בתלם כמו שצריך, נאמנה, טובה. ילדה טובה.

אפרת צריכה לתקתק את הילדים לגן בזמן, הם לבושים היטב.

מיה צריכה שיהיה תמיד אוכל מבושל על הגז.

אורנה צריכה לעשות ארוחות גורמה ומזמינה את כל חברותיה.

ושירי תמיד מגהצת, מבשלת כדי שהוא יבוא שהכל יהיה מבריק ומוכן אליו .

פנטזיה, תמונה מושלמת, ככה זה צריך להיראות.

שיר שונאת פנטזיות. בשבילה יש המון סיפורים, הכל תמיד מסתדר איכשהו היא אומרת. אני פשוט לוקחת את מה שיש עכשיו בלי לחשוב על איך זה צריך להיות.

שיר משלמת מחיר, קוראים לה אגואיסטית. במשך שנים שיר עשתה לסובביה טובה ענקית, היא איפשרה להם להיות הטובים. קורבניים וכועסים אבל “הבסדר”.

ילדה טובה, סיימת מהצלחת, נהדרת, תסדרי את החדר, תלמדי.. את ילדה נהדרת, את כל כך מקסימה יושבת לך בשקט. בשקט… אך עם עיניים ואוזניים פעורות. כל החושים עסוקים במה הם רוצים כדי שתהי טובה, על מה הם חושבים בכל רגע, כל השנים, העיניים האוזניים והמוח איתם למדו מה מצופה מהם. בשקט ברגישות ובחכמה. מתבוננת ולומדת את הסיפור של חייך. הסיפור שנדמה לך שמישהו כתב עבורך.

והיום כבר גדולה אך עדיין, כל החושים מגוייסים למשימה אחת. להיות שוב לרגע הילדה הטובה והמוצלחת.

וגם כשהאף מריח פרח הוא בקושי יודע איך לקחת את כל הריח הזה לריאות ולהיות בו לרגע. הוא מדלג דרכו. וחוש הטעם בכלל לא יודע להבחין בטעמים עדינים, המוח לא נותן לו לחוש הוא קודח,חופר. עסוק בלבדוק אם זה בסדר. וחיבוק או נשיקה זה נחמד אבל המוח ממשיך לתקתק ולא נותן להיות בשקט לרגע אחד.

כי ילדה טובה עושה מה שמצפים ממנה ואז היא חושבת לרגע שהיא טובה ונהדרת, חושבת אך לעולם לא מרגישה. חושבת שהיא נהדרת אבל יוצרת את מה שהיא כל כך נמנעת ממנו…לקחת.  למרבה הצער היא אכן לוקחת, היא לוקחת את האפשרות של מישהו אחר לתת לה. לוקחת ממישהו אחר את הרווחים שבלהיות טוב. ולוקחת מעצמה את הזכות להיות, לרצות, לאהוב, להינות.

אפרת מפספסת את הקישקושים של הילדים. הבזז האינסופי והמרדף אחריהם לא משאיר לה רגע דל לעצמה, היא כועסת ומאשימה את בעלה, גם שהוא מנסה לעזור זה אף פעם לא כמו שהיא עושה.

מיה לרגע לא מצליחה לנשום עד אחרי שהסירים מוכנים ואחר היא פשוט כל כך עייפה שהיא אוכלת המון וכועסת על כל העולם ועל עצמה.

אורנה נהנית מהכבוד והמוצלחות שמרעיפות עליה חברותיה. אבל איכשהו מרגישה כל כך מרוקנת. היא כועסת על כך שאף אחד לא עוזר לה ומעריך את פועלה בבית והולכת לאכול את השאריות. לעצמה היא לא תכין כלום, עצמה לא מוחאת לה כפיים.

ושירי מחכה לו שרק יבוא ואז הוא רק בא והיא נשארת לבד מול הסירים.

טובה וכועסת, טובה ואשמה.

טובה, אז שותקת, לא מתעמתת.

ועכשיו כבר גדולה,

גדולה ומותשת

עם עיניים עצובות שסימנים של יאוש מטפטפים לתוכן.

בסדנה היא תספר סיפור, על אישה אחת שעוצרת את האוטובוס כי היא רעבה. היא תשתאה, בגלל שהיא רעבה כל האוטובוס צריך לעצור? התרחיש לא נשמע הגיוני. הוא מגיע מתוך סיפור זוועה כלשהו, היא לעולם לא תעשה דבר כזה. אפילו אלה תסכים שזה קצת מוגזם.

וזו שעצרה את האוטובוס כבר לא רעבה, היא שמחה ומחייכת.

ושיר.. היא לא רואה ממטר, מחבקת את התינוקת שלה, מתמסרת אליה, לריח, למגע שלה לנשימות שלה. היא לא רואה אותי לידה, היא לא רואה את האנשים סביבה, היא נהנית מכל החושים, היא חיה והיא שם למשך דקות ארוכות.

כשאני רואה את התמונה הזו, אני פתאום מבינה הכל.

לא אגואיסטית או רעה – פשוט מתמסרת, מתמסרת לרצון לחושים ולרגש.

 

איך הכל מתחיל סיפור אחר באותו הקשר

היום פורים אני הולכת עם בת השמונה המחופשת שלי לבית הספר, אנחנו מאחרות. נו, לא מאחרות פשוט לא מגיעות ראשונות. “שני כבר מחכה לי היא אומרת” כמעט בוכה. “אני תמיד מגיעה בזמן ואני תמיד כל כך שמחה ששני באה ואני תופסת לה מקום”. מה יקרה אם לא אהיה בזמן היא נלחצת, איפה נשב ואני בהשראת אתמול (היום בו הפוסט הזה נכתב) אומרת לה, (גיבורה גדולה שכמוני), שזה פשוט יהיה סיפור אחר ונראה איך הוא יראה. היא מחזיקה את היד שלי בחוזקה, נכנסת בהיסוס לבית הספר המלא בהמולת ילדים, אנחנו עולות לכיתה, היא עדיין צמודה אליי. שמות את התיק ליד התיק של שני. לא עוברות שתי שניות ופרפר מגיע במרוצה… “תודה תודה תודה שבאת, כל כך חיכיתי לך, שמרתי לך מקום”. שני הפרפרית מחבקת אותה באושר. בת השמונה שלי מתמוגגת ועכברה ופרפרית נעלמות בשניה אל האופק.

 

 

שתפו...

תגובות

Comments

  1. עדי says:

    נהנתי לקרוא. מרגש ויוצר הזדהות. כל הכבוד

Speak Your Mind

*