איך יורדים במשקל 60 קג’ – הסיפור שלצביה.

צביה ירדה בקורס דיאט-NLP 60 קג.

בחודש האחרון אני עוסקת ביני לבין עצמי ובתוך הקבוצות בראיית השחור והלבן. מכירה את זה ? או הכל או כלום. או שאני יורדת 2 קג’ בשבוע או שאני אוכלת ללא שליטה.

 רבות מהיורדות המהירות מעלות מחדש את משקלן וצריכות להפנים לאט לאט את השינוי האיטי, ולהתמודד עם מה שהוא תיסכול גדול עבורן :

 ירידה במשקל של חצי קג’ בשבוע.

אצל המתמידות, חצאי הקילוגרמים נאספים שבוע אחר שבוע והנה כבר ירידה של 6 קג’ בשלושה חודשים ושל 12 קג’ בחצי שנה. ובתוך הקצב האיטי יש זמן לשנות מחשבה, להפנים אמונות חדשות, לבדוק את הזהות שתהיה לי בתור אישה רזה ולהתכונן אליה, לטרפד את הפחדים כך שהרגלים חדשים יוכלו להתייצב והירידה במשקל תוכל להתקבע. יש כאלה שנשברות במבחן התיסכול, אך אלה שצולחות אותו בשלום תוכלנה לעבור תהליך שיוביל אותן למשקל תקין . 

עבור חלק גדול מהנשים אני צריכה להחזיק את האמונה שהמשקל ירד שאת הדרך הנכונה, ושלגוף יש קצב משלו ושהציפיה לקג’ שינשרו מעורר תיסכול שגורם לייאוש ואכילה וזו הנקודה שכל “הדיאטות” נכשלות, כי חשיבה לא משנים בתוך חודש, אלא לאט לאט עם הרבה סבלנות.
והנה לפני כמה ימים,  קיבלתי מייל מאלופת המרזות, מחזיקת פרס נובל למדייאטות, צביה גיבנר מנס ציונה. בעברה רואת שחור לבן קלאסית, מתחילה לסגור את הפה ורוצה כבר מחרתיים להיות רזה, שבאיזשהו שלב נמאס לה  מלרוץ אחרי ההישגים ואולי זה מה שהציל אותה , לכל מי שבתהליך רידה במשקל או מתכנן כזה, אני מאוד ממליצה לקרוא את מכתבה .

אז הנה דבריה החשובים של צביה שירדה 60 קג’ ממשקלה בשנה וחצי, וממשיכה בדרך:

מלב אל לב……
אני מאד מאד מאד אוהבת לאכול, ובמיוחד אוהבת אוכל טוב. וכן, גם אני אוהבת גלידה. משוגעת על גלידה.
במהלך שנותי, ראיתי הצלחות בנושא הירידה במשקל, אבל גם נחלתי כשלונות רבים (רבים מאד). כל כישלון, הביא עימו עוד כמה קילוגרמים (רבים), ובכל פעם, נשבר שיא חדש.
בשלב מסויים החלטתי שאני לא מתמודדת עם זה יותר, לא רוצה להוציא כספים על דיאטות, לא דיאטניות ולא קבוצות תמיכה כשהתחלתי בפעם הזאת (בחודש מרץ) הגעתי מתוך מחשבה ש…נו, זה יהיה כמו כל הפעמים, אני שוב פעם אנסה ולא יצא מזה כלום. זוכרת את התיכנון שלי לאחר המפגש הראשון ללכת ולפנק את עצמי בקפה ומאפה, ואח”כ … נתחיל.לא השקעתי שום מחשבה. לא החלטתי החלטות, לא נלחמתי בשום דבר, התחילתי עם אמונה קטנה מאוד.. ומה שיהיה יהיה. אבל משהו קרה. משהו חילחל, בלי להרגיש, בלי להתאמץ. משום מה את כוס הקפה עם המאפה שהבטחתי לעצמי כבר לא שתיתי וגם לא אכלתי. סתם, ככה, בלי שום סיבה.

 היום כשאני חושבת על זה אני חושבת שזה קרה כי לא חשבתי ולא הבטחתי לעצמי שזו ההזדמנות האחרונה לאכול מה שאני אוהבת

השינוי הגדול היחידי שעשיתי, החלטתי שאני משקיעה בעצמי, שאני מבשלת לעצמי אוכל טעים, שיהיה זמין כל הזמן. אני אישה עסוקה מאוד, יכולה להשקיע בזה רק פעם בשבוע בסוף השבוע… התחלתי בזה, לא מדדתי כמויות, אכלתי ארוחות מסודרות, בלי למדוד, בלי לשקול, יצאתי שבעה ומאושרת מכל ארוחה, ולא חשבתי על הארוחה הבאה או על מה שאסור לי לאכול.

 לא התיחסתי אל עצמי כמסכנה שחייבת לוותר על אוכל טוב. לא ויתרתי על אוכל טעים, פשוט זרמתי . וזה בא לבד. וכן נטע נכנסה לי למח וחוללה מהפך. אין ספק. משהו קרה מבלי שהרגשתי שקורה. פתאם מצאתי את עצמי במקום שלא הייתי בו עשרות שנים.

הטיפ שלי אליכם, נסו פשוט להרפות. רק לדאוג שיהיה אוכל זמין, טעים מוכן וכרגע… חם.

והמקפיא שלי מלא בארטיקים טובים, (כן גם עכשיו בחורף) שיהיה לילדים ולנכדים שגם מאוד אוהבים.

וזה אפילו לא קורץ לי.

שתפו...

תגובות

Comments

  1. שירלי כהן says:

    הכי גאה בה בעולם !!!!! זאת אמא שלי.
    ונטע, כל הכבוד גם לך. בהחלט יש לך יד בדבר.

    • הי שירלי
      תודה רבה על הפירגון.
      גם אני גאה מאוד באימך, גם בירידה במשקל כמובן, אבל גם ביכולת שלה להבין מה עבד עבורה ולרצון שלה להעביר את זה הלאה. מאוד מרגש. תודי 🙂

Speak Your Mind

*