להיות האישה הזאת או איך עיצבנתי אתכן עם פוסט על חצי בננה

באיזה גודל הבננה שאכלת??

זה התחיל בפוסט של בוקר בפייסבוק ” : חצי בננה, שלושה אגוזים, רכיבת בוקר קלה, מכינה את הגוף והנפש לקראת היום. איך את התחלת את היום ?”
ככה זה היה. קליל יומיומי, טבעי. כמה שעות אחר כך הסתבר לי שזה לא היה כל כך קליל…”איך אפשר לשבוע מחצי בננה”.., “למה דווקא חצי”…, “מה עם החצי השני…”? דמיינתן את המגה בננה שממנה ניתן לאכול רק חצי, וחלקכן סתם התעצבן עלי .
אז הקשבתי למילים שלכן ומתוך ההקשבה עלה לי זיכרון… אורית אבירי … כתה יא’ , הפסקת עשר, אני כבר סיימתי מזמן את הפיתה העמוסה שהבאתי והמשכתי להיות עסוקה בלחשב כמה קלוריות יישארו לי היום אם אוכל גם ארטיק בננה . והיא, עם התפוח שלה. לאט, לאט, נגיסה אחר נגיסה, זה הטריף אותי, לא הבנתי איך ניתן לאכול כל כך לאט, בסוף ההפסקה שנשאר לה קצת פחות מחצי תפוח, היא פשוט זרקה אותו ונכנסה לכיתה. ואני עם שאריות הארטיק בננה משתגעת, איך לכל הרוחות אפשר לשבוע מחצי תפוח..

וההבנה נוחתת כי לרגע, עבורכן,  נהייתי המעצבנת הזו וזה כמעט מחמיא לי.

והמשך המחשבות שלי מזכירות לי את הדרך.
הדרך שעברתי כדי להסכים להיות האישה הזאת. זו שמביאה איתה את חטיף האנרגיה שלה בשעה שכולם אוכלים רוגלך, זו שאוכלת רק סלט, שלא מתקרבת לעוגות ובורקסים, שבוחרת מתוך רצון אמיתי במזון בריא, שיכולה לעצור כשהיא שבעה, לסרב למזון כשהיא כבר לא רעבה, ששותה מיץ גזר ונהנית מההרגשה הנקייה שבלאכול מזון שמשרת את הגוף שלה ולא מקרואסון שוקולד, ושאפילו לפעמים מנסה להנביט (לא תמיד בהצלחה רבה ) ולחפש תחליפי קטניות ודגנים עם שמות מוזרים.
על כמה אמונות שקשורות לרזון הייתי צריכה להתגבר, על הלא נעים להיות שונה, להיות מרגיזה, על הפחד מחוסר שייכות, על הפחד בלהיות השמנה ששוב בדיאטה. וכמה משאבים לגייס, ביטחון, אמונה בדרך שלי, אסרטיביות וכל כך הרבה חמלה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה, לפני שנתיים: מפגש לימודים, הביאו המון אוכל: פשטידות, לחמים, מתוקים, ירקות. ואני עם קערת הסלט הנהדרת שלי, לוקחת מעט טחינה, שואלת מה יש בפשטידה, מתיישבת ואוכלת, נהנית מכל נגיסה. ועם ההנאה מחלחל הפחד ואני איתו, נושמת, מחכה למשפטים האלה שיגיעו: תאכלי זה כולה פעם אחת, לא כל יום, מה לא בריא בלחם? לכי תסבירי להם שיש לך בערך שלוש ארבע פעמים ביום “רק פעם אחת” לכי תסבירי להם שאת אוכלת רק מזון שמשרת אותך, לכי תסבירי למשפחה שלך שלחם מערבל לך את הגבולות ושזה כל כך נעים לחיים שלך לוותר עליו מלהילחם בתשוקה לעוד. והפחד שיחשבו שאני מוזרה, שאני לא משתתפת במשחק החיים, שילעגו, שיסתכלו לי בצלחת, שיחשבו שבטח עוד שנייה אני אעלה הכל.
הפחד שיחשבו עלי את מה שאני חשבתי על אורית אבירי, עצר אותי מלאכול בהתאמה לדרישות גופי. הזילזול באורית אבירי היה הפחד עצמו. השליטה של אורית באכילה הייתה זרה עבורי, מפחידה ומאיימת, התנגדתי לחוקים מול האוכל, התנגדתי לשליטה,  נאבקתי על אמירה אישית ומקום בעולם, האוכל סיפק לי את האמירה הזו.

 ארטיק בננה וסנדוויץ עסיסי היו האמירה שלי ליקום.

ובארוחה הראשונה הזו בלימודים, ויתרתי מראש על ההסברים, הכנתי לי חיוך ללא מילים שישרת אותי אל מול השאלות. הייתי שלמה עם מה שיש לי בצלחת, בלי התנצלות ובלי פחד. והם, אפילו לא שאלו.
ושנתיים אחר כך, הנשים הרזות כבר לא מעצבנות אותי, הן לא חייבות להיות אנורקטיות כי הן אוכלות בריא ומסרבות להרעיל את גופן בגאנק, הן לא חייבות להיות חולות מתאפקות או משוגעות. היום אני לא מפחדת מהנשים הללו, אני מתעניינת בהן. אני מתעניינת איך הן חושבות, איך הן בוחרות את סוגי המזונות שלהן ומה הן אוכלות, אני מאוד סקרנית. אני עדיין לומדת את המקצוע הזה. להיות רזה זה מקצוע, אמר לי קופירייטר מוכשר. כדי לעבוד בו אתה קודם  צריך ללמוד את סודות המקצוע.

אז כדי להיות רזה, אני ממשיכה ללמוד מנשים שיודעות, לשם כך אני ממשיכה לשמור על ראש פתוח,  גם שנראה לי שאני כבר יודעת הכל, ועכשיו בזכותכן, ובזכות החצי בננה, שההתנגדות תעלה אני פשוט אזכר בחיוך באורית אבירי ואפתח את הלב באהבה.

והחצי השני של הבננה ? אכלתי אותו .

רוצה לספר על ההתנגדויות שלך?  מוזמנת לפטפט את זה בפייסבוק
חפשי אותי : בפייסבוק  נטע גולן 

 

שתפו...

תגובות

Speak Your Mind

*